פסק-דין בתיק ע"פ 70335/04

1.         זהו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום לתעבורה בת"א-יפו ב-ת"ד 13332/02 (כב' הש' גרטי) לפיו הורשעה המערערת בעבירות של אי שמירת מרחק נהיגה בחוסר זהירות. עפ"י המפורט בכתב האישום, המערערת לא שמרה מרחק מרכב שנסע לפניה בכביש המהיר, ומשבלם המעורב את רכבו, ומפאת המרחק הקצר ששמרה ממנו לא הספיקה לבלום והתנגשה בו מאחור. המערערת ונוסעים עמה נחבלו וכלי הרכב ניזוקו.

ביהמ"ש קמא דחה את הטענה המקדמית שהעלה ב"כ המערערת לפיה ישנו פס"ד אזרחי בנדון אשר מטיל את אחריות קרות התאונה על המעורב דווקא, בנימוק כי לא קיימת כל מניעה לקיום הליך פלילי ללא תלות בהליך האזרחי שכבר ניתן בו פס"ד. עוד דחה ביהמ"ש בהכרעת דינו את טענת המערערת לפיה היה זה המעורב אשר עצר את רכבו באופן פתאומי וגרם להתנגשות, וקבע כי רכב המעורב בזמן האימפקט היה במצב של "האטת" מהירות נסיעתו. ביהמ"ש קבע בין היתר, כי עדות המערערת לעניין המרחק שלה מרכב המעורב ולעניין מהירות נסיעתה הנה עדות כבושה שכן אלה לא צוינו כלל בהודעתה הראשונה. ספו של דבר ביהמ"ש הרשיע את המערערת והטיל עליה את העונשים הבאים:

2.       טיעוני ב"כ הצדדים

טענות ב"כ המערערת:

• מדובר בכתב אישום שהוגש לאחר הכרעת ביהמ"ש השלום בתיק אזרחי (בסדר דין מהיר) באותו עניין ושם קבע כי על המערערת אין כל אחריות, ומשכך פסק לה את סכום הפיצויים אשר התבקש בתביעה ע"י המערערת.
• יש בעובדה כי סוגית האשם הוכרעה ע"י ביהמ"ש מאותה דרגה של ביהמ"ש השלום לתעבורה להוות כראיה במשפט התעבורה כי אין אחריות על המערערת וכי האחריות מוטלת ככולה על המעורב אשר עצר בכביש מהיר מבלי כל סיבה נחוצה ומוצדקת.
• טעה גם ביהמ"ש קמא משפסק בניגוד לפסק דינו של ביהמ"ש השלום בתיק האזרחי. מדובר באותו ביהמ"ש שלום, מכאן ביהמ"ש קמא נהג שלא כדין שעה שהציב עצמו במקום ביהמ"ש מחוזי וקבע כי המערער נוטל באחריות. 

תגובת ב"כ המשיבה:

באשר לטענה כי תיק זה כבר נידון בהליך אזרחי, ראוי לציין כי לא ניתן למנוע קיומן של קביעות שונות, גם בית משפט עליון אומר זאת בפסיקה.

הצדדים בשני ההליכים הם צדדים שונים, בניגוד למצב שבו אם היה מדובר בהליך שבו שני הצדדים הם זהים לחלוטין המצב הוא לא כזה.

יתרה מכך, גם החומר שנפרס בפני בית המשפט בדיון הפלילי הוא חומר רחב יותר מהחומר שנפרס בפני השופט שנהב בתיק האזחי. עדותו של עד התביעה נפסקה על ידי בית המשפט ולא נשמעה כולה. המסכת שנפרסה בפני כב' השופט גרטי היא מסכת רחבה יותר, עדויות נוספות מעבר לאלו שנשמעו בפני השופט שנהב.

3.         דיון בערעור

בבואי להתייחס לטענות ב"כ המערער, מצאתי כי מדובר בטענה מהותית המעוררת שאלה משפטית, וזאת באשר למעמדו של פסק דין אזרחי במשפט פלילי כאשר מדובר באותו אירוע ואותם עובדות.

סוגיה זו התעוררה בין היתר גם בביהמ"ש קמא, והאחרון בחן את שאלת קבילותו של פסק דין אזרחי בהליך הפלילי כאמור, וכך קבע בהכרעת דינו:

"אם פסק דין במשפט פלילי מרשיע הנו קביל, בהליך אזרחי באותו ענין, מכח סע' 42 א' לפקודת הראיות, אך מותר בהיתר ביהמ"ש לסתור אותו בראיות נוספות לפי סע' 42 ג' לפקודת הראיות, על אחת כמה וכמה בהעדר הוראה הפוכה לגבי פס"ד אזרחי, ניתן לסתור או להזים פס"ד של הליך אזרחי, גם ללא היתר ביהמ"ש ובפועל - לקיים הליך פלילי ללא תלות בהליך האזרחי ותוצאותיו, שקדם לו".

ב"כ המערער עתר בפני לדחות קביעה זו של ביהמ"ש קמא בנימוק כי אין ביהמ"ש קמא יכול לסתור קביעת ביהמ"ש קמא בתיק האזרחי ע"י כב' השופט שנהב, ואין ביהמ"ש קמא יכול להציב עצמו במעמד ביהמ"ש מחוזי ולהכריע בניגוד לפסק דין של ביהמ"ש מאותו מעמד, קרי - ביהמ"ש שלום.

דומה כי צדק דווקא ביהמ"ש קמא בקביעתו כמפורט לעיל לעניין אותה שאלה משפטית שבמחלוקת. הכלל הוא כי כאשר מדובר בהליך פלילי ובהליך אזרחי, שמתעוררת בהם אותה סוגיה משפטית, אין ההחלטה במשפט האחד מהווה "השתק פלוגתא" במשפט האחר, וזאת למעט החריגים שנקבעו בחקיקה בהם התיר המחוקק ע"י חקיקה ספציפית, השפעתו של ההליך האחד על השני. יכול והייתה מתקבלת טענתו של ב"כ המערער בדבר חובתו של ביהמ"ש לאמץ ממצאים ומסקנות שהתקבלו בפסק דין אילו היה מדובר במצב הפוך, דהיינו, אילו היה בידיו פסק דין בהליך פלילי המיטיב עמו, יכול היה עפ"י סע' 42 א' לפקודת הראיות לעתור כי ממצאים ומסקנות אלו יהוו תשתית להכרעתו של ביהמ"ש בהליך האזרחי, אך לא כך הם הדברים לענייננו.